בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, ובתקנות פיצויי פיטורים חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד- 1964, נקבעו מקרים שבהם יהיה העובד זכאי לפיצויי פיטורים בשל העתקת מקום מגוריו.
החוק, התקנות והפסיקה קובעים כי על מנת שעובד שהעתיק את מקום מגוריו יהיה זכאי לפיצויי פיטורים, צרכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
1. התנאי הראשון, קבוע בסעיף 8(2) לחוק פיצויי פיטורים, והוא דורש כי ההתפטרות תהא "עקב" כך שהעובד העתיק מקום מגוריו - לישוב חקלאי מישוב שאינו חקלאי, או לישוב באזור פיתוח מישוב שאינו באזור פיתוח – וזאת מתוך כוונה להתיישב באותו ישוב.
באשר לתנאי הראשון – נקבע בפסיקה כי:
"על מנת שיקומו התנאים לזכאות לפיצויי פיטורים מכח ס' 8 פסקה 2, צריך שיווצר מצב אשר בו העתקת המגורים מביאה לכך שהעובד אינו יכול להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת ועל כן מתפטר הוא מעבודתו." (דב"ע לב/8-3 משה שויקי – מדינת ישראל, פד"ע ג 347).
עוד הודגש כי אין די בהעתקת מקום המגורים כשלעצמה כדי לזכות את העובד בפיצויי פיטורים (דב"ע מח/159-3 חיים שלום – מירון, סובל, שור ושות', פד"ע כ 290), וכי הנטל להוכיח את התקיימות תנאי הסעיף מוטל על העובד (שם).נ
2. התנאי השני, שהעובד הוכיח כי גר באותו יישוב שישה חודשים לפחות.
לגבי התנאי השני נקבע כי בחינתו אינה יכולה להיות טכנית אלא חייבת להיות מהותית, תוך לקיחה בחשבון של תכלית החקיקה (עידוד ההתיישבות באזורי פיתוח, ללא חשש כי מעבר אליהם יגרום להפסד פיצויי פיטורים).
כך למשל נקבע בעניין דמ (ת"א) 7282/03 לינץ יורי נ' ברנדה ליסקר כי לא די "להוכיח הימצאות פיזית או לינה גרידא באזור הפיתוח משך ששה חודשים על מנת להוכיח את התקיימותו של תנאי זה, אלא יש להראות כי היתה כוונה כנה להתגורר באזור הפיתוח תקופה מסוימת שאינה חולפת או ארעית, גם אם בסופו של דבר חלו שינויים שגרמו לעזיבת המקום לאחר ששה חודשים".
